חברה מופרעת אכילה

.•° ✿ °•.

אזהרת תוכן: שמנופוביה, תרבות הדיאטות, אזכורים של הפרעות אכילה.

היה זה בלתי נמנע שאכתוב כאן על אוכל באיזשהו שלב, כי פשוט אי אפשר לחמוק מהנושא הזה אם את מתעניינת בשיפור עצמי - משפיעני שיפור עצמי שמעודדים ל"אורח חיים בריא" ו"אכילה נקייה", תופסים אכילת אוכל "רע" כדפוס של הרסנות עצמית, וקוראים לנו לצרוך הכול "במידה". אבל מה קובע את הערך המוסרי של אוכל? לאכול פרוסת עוגה הוא אקט של הזנחה עצמית? מה כולל אותו אורח חיים בריא? זה ז'רגון קלאסי של תרבות הדיאטות שנוכחת בכל תחום בחברה שלנו.

תרבות הדיאטות 101

תרבות הדיאטות היא תרבות האכילה ששולטת בנו כיום בעולם המערבי, ואלו המאפיינים הבולטים ביותר שלה:

• לדיאטה יש ערך מוסרי.

תחילה, תרבות הדיאטות תסווג אוכל באופן דיכוטומי - רע/טוב .נקי/מלוכלך. בריא/לא בריא. לאחר מכן, התפיסה הזאת תבוא לידי ביטוי דרך דיאטות שונות. הדבר הזה הכי ניכר בדיאטות ה"אורגניות" הקלאסיות, כאשר ה"טוב" הוא מונחים אמורפיים כמו "טבעי", "אורגני" ו"ללא-כימיקלים" ,והרע הוא "מעובד", "ג'אנק פוד" "עתיר קלוריות" .עם זאת, אני טוענת שגם פליאו וקיטו, לדוגמה, שאלו דיאטות קיצוניות, נותנות ערך מוסרי גבוה לחלבונים ושומנים וערך מוסרי נמוך לכלל הפחמימות באשר הן. הנגזרת הבאה של התפיסה הזאת, היא מתן ערך מוסרי לאנשים בהתאם לסוג הדיאטות שהיא מניחה שהם מקיימים. מקובל להניח (גם אם לא בצורה מודעת וגם אם זה פשוט לא נכון) שאנשים רזים אוכלים הרבה מזון טרי, ירקות, פירות וחלבונים רזים, בעוד שאנשים שמנים אוכלים הרבה מזון מעובד, עתיר שומן ועתיר קלוריות. כתוצאה מכך, פעמים רבות אנשים מייחסים תכונות אישיות לאנשים רזים או שמנים רק בהתבסס על העובדות האלה. הרבה אנשים יניחו שאם אדם שמן הוא גם עצלן, מוזנח, וחלש אופי, ושאדם רזה הוא מטופח, מוקפד ומוצלח.

• רזון הוא מטרת העל. כל האמצעים כשרים.

אנחנו חיים בתרבות שמקדשת רזון. זו פשוט עובדה. אדם שמן שנהיה רזה הוא סיפור הצלחה (ובסלנג של 2021 - glow up ). אנחנו חושבים שכל אישה שאינה רזה חייבת לשאוף לרדת במשקל, לא משנה מה .גם אם ההתעסקות בירידה במשקל והתחזוק של "ה-goal weight" הנכסף תגזול את כל המשאבים המנטלים שלך ,כל ההשקעה שלך, ותדרוש מחשבה בלתי-פוסקת על אוכל כל זמן שאת ערה - זה לא משנה. וזה גם לא משנה איך את יורדת במשקל. גם אם את אוכלת כמויות מזעריות של אוכל מדי יום, חיה על קפאין וסיגריות, או אפילו לא אוכלת בכלל. רזון הוא העיקר.

• משקל גוף הוא סוגיה של כוח רצון.

עודף משקל, ברובו ,הוא גנטי***. נמצא שעודף משקל הוא יותר תורשתי מגובה ויותר תורשתי מסכיזופרניה. עודף משקל גם יכול להיות תסמין של מגוון הפרעות הורמונליות, של דיכאון, של לחץ... בקיצור, לא חסרות סיבות למה אנשים מסוימים במשקל גבוה יותר מאחרים, שאין להן שום קשר לאורח חיים. למרות זאת, האמונה הרווחת היא שרזון או עודף משקל הם תוצר של אורח חיים והחלטות. כל אחד יכול להחליט שהוא רוצה להיות רזה, ואם הוא "רוצה את זה מספיק" הוא יגיע לכך. הוא רק צריך לאכול פחות.

הנזק

מתוך הקומיקס "ג'ם וההולוגרמות", המאיירת היא סופי קבפל שמנופוביה

ככל הנראה התוצר ההרסני ביותר של תרבות הדיאטות. שמנופוביה היא האפליה הממסדית, חברתית ורפואית נגד אנשים שמנים. אם תרבות הדיאטות הותירה אנשים רזים עם מערכת יחסים מעוותת עם אוכל, אנשים שמנים משלמים פעמיים, גם על היחס שלהם כלפיי עצמם וגם היחס של החברה כלפיהם. אנשים שמנים סובלים מאפליה רפואית. רופאים נוטים לגלות פחות אמפתיה כלפיי מטופלים עם עודף משקל, ונוטים לייחס בעיות הקשורות לעודף משקל למטופלים שמנים. התוצאה? אנשים שמנים נוטים ללכת לרופא לעתים נמוכות יותר, ואנשים שמנים סובלים מתת-אבחנה של מחלות. מעבר לכך, רופאים נותנים עצות רפואיות לא מפורטות ולא ישימות למטופלים שמנים: "את צריכה לרדת במשקל"/"את צריכה לאכול פחות". בלי הפניה לדיאטנית, בלי תכנית מסודרת, בלי פירוט. אנשים שמנים סובלים מאפליה בשוק העבודה (הם נתפסים כעצלנים, מזונחים או "לא ייצוגיים"). נשים שמנות מתקשות למצוא בגדים במידות שלהן. וכמובן יש את הסטיגמה החברתית נגד אנשים שמנים, שמתקשרת לתרבות הדיאטות - שאנשים הם שמנים מבחירה, שהם מנהלים אורח חיים לא בריא, והם כשלו במטרת העל שצריכה להיות לכל אישה, להיות רזה.

הפרעות אכילה

למרות שאנחנו רואים אנורקסיה ובולימיה כהפרעות אכילה לכל דבר ועניין, ושיש לטפל בהן, יש סוגים של אכילה מופרעת שהחברה שלנו מכילה, ויתרה מכך, מעודדת. אנחנו מקבלים ספירת קלוריות אובססיבית. אנחנו מקבלים הימנעות גורפת מכל סוגי פחמימות. אנחנו מקבלים את זה שאנשים יאכלו כמות מאד קטנה של אוכל ולא ישבעו. אני רוצה להדגיש ולהגיד שזה לא נורמלי. אין שום היגיון בספירת קלוריות, כי לא ככה ערך של אוכל נמדד (זרעי צ'יה נחשב לסופרפוד והערך הקלורי שלה הוא 486 קלוריות ל-100 גרם). אין סיבה להתרחק מפחמימות כמו מאש - פחמימות הן מקור לאנרגיה זמינה ומיידית, הן משביעות, והן מהנות למאכל. אין סיבה שאנשים לא יאכלו עד כדי שובע. הגוף שלכם חכם. הוא מאותת לכם כשהוא צריך אוכל, ומאותת לכם כשהוא שבע.

דימוי גוף מעוות מה נותר לנו לעשות, אחרי שלא הצלחנו לרדת במשקל, כי הדיאטות חותרות נגד הביולוגיה שלנו והגנטיקה שלנו? שנאה והלקאה עצמית. נשים ללא בעיות בריאותיות, נשים פעלתניות, שמחות ומוצלחות, מתעבות את הגוף הבריא שלהן בגלל שהוא לא רזה כמו שהן קיוו. תרבות הדיאטות הצליחה לשכנע אותנו שאנחנו צריכות לשנות את הגוף שלנו, אפילו אם אין בו שום בעיה. אפילו נשים בעודף משקל קיצוני יכולות לחוות הקלה משמעותית בבעיות בריאותיות עם ירידה מתונה מאד של 5 ק"ג****. הדימוי הגוף המעוות שנוצר לנו מונע מאיתנו חוויות יומיומיות פשוטות, כמו ללכת לים, ללבוש מכנסיים קצרים, ופשוט להנות מאוכל ללא אשמה.

דוגמאות יומיומיות

מאת bodypositive_mom הנה דוגמאות יומיומיות לאכילה מופרעת, שלדעתי, כל אישה בחייה חוותה -

1. התעלמות מכוונת מסימני רעב, בניסיון "לגבור" עליו

2. הלקאה עצמית על כל ארוחה שכוללת אוכל שנחשב "לא נקי"

3. שיוך תחושת שובע ללכלוך, ורעב לניקיון

4. תחושה שאת הזכות לאכול צריך "להרוויח" ואם לא עשית ספורט/אכלת יותר ממה שרצית, לא מגיע לך לאכול

5. "לפצות" על ארוחות בהתעמלות או בצום/אכילה מועטה

6. עיסוק אובססיבי באוכל - במה שאכלת ובמה שאת עומדת לאכול

הסיפור שלי

כשאנשים שומעים לראשונה שיש לי דעות מאד נחרצות בכל נושא הדיאטות, הם לרוב מופתעים. אני "סתם" רזה - לא חטובה, לא דקיקה ולא שדופה. ובכל זאת, יש לי פריווילגיות של אישה רזה. לא יניחו עליי דברים בגלל המשקל שלי. אני מקבלת טיפול רפואי הולם (זאת אומרת, אני לא, כי אני אישה, אבל זה לא כי אני רזה). קל לי למצוא בגדים במידה שלי. אז מאיפה הקשר האישי שלי לנושא נובע?

גדלתי בבית שבו היחס לאוכל הוא מאד בריא, ועל כך אני אסירת תודה. מעולם לא הציקו על הכמות שאכלתי או מה שאכלתי, וזה הוביל לכך שאפילו כשהייתי מרגישה רע עם עצמי, מעולם לא הייתי חושבת על אוכל או לחולל איזשהו שינוי בהרגלי האכילה שלי. העיסוק באוכל נראה לי מגוחך.

כשהתגייסתי, רזיתי קצת בטירונות ובקורס. מפני שהתחלתי די רזה, מסתבר שזה היה שינוי ניכר לעין. אני, שמעולם לא הקדשתי לזה מחשבה, לראשונה נהייתי מודעת למימדי הגוף שלי. חברותיי לחדר החמיאו לי על הרזון שלי, והתחלתי לבסס את תחושת הביטחון העצמי שלי על זה. כשהתחלתי את השירות הסדיר שלי, חזרתי למשקל ההתחלתי שלי (שזה סביר לגמרי, בהתחשב בזה שהירידה שלי במשקל נבעה מסתם לאכול מעט בקורס כי האוכל היה מגעיל), והרגשתי כאילו איבדתי משהו. מאותו רגע, נעשה שינוי בלתי הפיך בהסתכלות שלי על אוכל. תוסיפו לכך את העובדה שכולם בצבא מתעסקים בדיאטות ואוכל כל הזמן - מפחדים להשמין, קונים חטיפים בשק"ם, אוכל מגעיל של חדר אוכל... עד שפשוט נמאס לי.

אני יודעת שההדרך הבריאה ונטולת האשמה שראיתי אוכל פעם לא תחזור, באותו אופן שאנחנו מתבגרים ומבינים שהעולם הוא לא יפה כמו שחשבנו, אבל קבעתי לעצמי כללי ברזל שאני מחזיקה את עצמי בשיניים ליישם כל יום.

נלחמים באש עם אש

תרבות הדיאטות היא קיצונית, ואני חושבת שהדרך להילחם בה היא קיצונית. לחלקכן, אולי המנטרות הבאות יראו ראדיקליות, אבל אני חושבת שבמציאות שכמעט כל אישה סובלת מאיזשהו סוג של אכילה מופרעת - אין לנו ברירה אלא להיות ביקורתיות כלפיי החברה וכלפיי עצמינו.

1. אפס סבלנות לדיאטות כמו ניקויי מיצים, קיטו, פליאו, טבעונאות, צום לסירוגין, וכו'. כל דיאטה קיצונית כזאת כוללת בתוכה יותר מדי התעסקות באוכל שהיא לא בריאה לשכעצמה, ותוביל לרגשת אשמה והלקאה עצמית על כל חריגה ממנה. בנוסף, מי החליט שהדברים האלה כל כך בריאים? הגוף שלי אמור לשגשג על מיצים ירוקים בלבד אבל יקרוס אם אני אוכל פיתה?
   

2. אפס סבלנות לרצון להרזות כי פשוט אין ברירה אחרת. אני לא מאמינה שיש דרך בריאה נפשית לרדת במשקל. אני מאמינה שיש דרך בריאה נפשית לרצות לשפר את ההרגלים שלך ולדאוג לגוף שלך, אבל כל אלו לא בהכרח יובילו לירידה במשקל, מפני שאין קשר בין משקל לבריאות. לכן, אין איך להסביר את הרצון לרדת במשקל, פרט לעובדה שמאז ומתמיד מפמפמים לנו שרזון צריכה להיות מטרת על של כולנו.
   

3. אפס סבלנות לשמנופוביה בכל מקום שאנחנו נתקלות בה. זה כולל "דאחקות", שיפוטיות ובוז כלפי אנשים שמנים. מאת therapywithalyssa
   

4. להפסיק עם ה"דיבור השמן". "דיבור שמן" הוא אקט שבו אישה מבטאת את המחשבות השליליות שלה כלפיי הגוף של עצמה, תוך שימוש בדימויים כמו "אני מרגישה שמנה", "אני חייבת לרדת חמישה קילו", "איזה דאבה אני". הדיבור הזה, שאני מבינה שבא ממקום כואב, כואב אפילו יותר לנשים שמנות שנאלצות להאזין לו. הוא תורם לקונצנזוס שגוף שמן הוא לא יפה שיש למנוע בכל מחיר. הלוואי שהיינו מפסיקות להרגיש רע עם עצמינו, אבל עד אז - ננסה להשתמש בשפה יותר מכבדת, כי מילים יוצרות מציאות.
   

5. קבלה מוחלטת של כל הגופים כי לכל אחד יש את הזכות לחיות את חייו בכבוד ואהבה עצמית, ואנשים בעלי עודף משקל קיצוני אינם יוצאי דופן. קיום של אנשים שמנים במרחב הציבורי, נהנים וחיים את חייהם, הוא לא "עידוד להשמנת יתר" כי א. השמנת יתר היא לא אינהרטית לא בריאה ו-ב. אנחנו לא חיים בעולם שזו היא איזשהי סכנה שאנשים יתחילו לבלוס המבורגרים כדי להעלות במשקל.
   

6. להפסיק להתנצל על אוכל. אוכל הוא לא זכות שצריך להרוויח. מותר לך לאכול לא משנה מה, ואת לא חייבת הסברים. את לא בולסת, תוקעת, או דופקת. את אוכלת, כמו שעושים כלל האורגניזמים. די להתנצל.
   

7. להפסיק לעקוב אחרי משפיעניות שגורמות לנו להרגיש רע עם עצמינו בגלל שתרבות הדיאטות מספיק חזקה כדי לחדור אלינו לא משנה מה, אז לפחות שהמרחבים שאנחנו יוצרות לעצמינו יהיו מורכבים אך ורק מתכנים שגורמים לנו להרגיש טוב. כל משפיענית בעלת מידות גוף לא ריאליסטיות, משפיעניות שמצטלמות בזוויות שמציגות לראווה את הרזון הקיצוני שלהן - עפות מהפיד שלי. אני לא צריכה את זה בחיים שלי.
   

8. קבלה מוחלטת של עצמנו. כמו שאנחנו מקבלות גופים של אנשים אחרים, עלינו להשלים לחלוטין עם הגוף שלנו. אהבה עצמית היא זכות טבעית שלכולנו יש מפאת היותנו בני אדם. זה לא משנה כמה אנחנו אוכלות ואיך אנחנו אוכלות, זה לא משנה אם אנחנו בטטות כורסה או אלילות פיטנס. הזכות לאהוב את עצמינו בכל מצב ובכל זמן ולהיות שלמות עם עצמינו היא אחת שתמיד יש לנו.

.•° ✿ °•. אני קוראת לכל מי שכאן לפתוח דף חדש בחיים שלה. לא עוד דיאטות, לא עוד התנצלויות. לא עוד פחד לעלות במשקל ולא עוד שיפוטיות כלפי אנשים אחרים וכלפיי עצמינו. זכרו שמשקל גבוה לכשעצמו הוא לא אינדיקציה לכלום - לא ליופי שלכן, לא לבריאות שלכן ולא לשווי שלכן. אשמח לשמוע - מה המסע שלכן לאהבה עצמית? מה מערכת היחסים שלכן עם אוכל? איך אתן נאבקות בתרבות הדיאטות? .•° ✿ °•. מאמרים וסרטונים שאוזכרו בפוסט, ושעליהם התבססתי: *What is diet culture? מאת אלישיה רומזי. **What is diet culture? מאת כריסטי האריסון. ***ראיון ב'ידיעות אחרונות' עם פרופסור ג'פרי פרידמן. ****The Biologic Basis of Obesity מאת ג'פרי פרידמן.